אני לא יודעת מי העז לשאול אותי את השאלה המביכה הזאת כשהייתי ילדה צעירה, את מי את אוהבת יותר את אבא או את אמא? לא זוכרת מה הייתה התשובה שלי אז. קרוב לוודאי שאמרתי בחצי קול "את שניהם", או "אני לא יודעת". עם השנים התברר לי שיש לי תשובה ברורה לשאלה הזאת, כך שיכולתי להשמיע בקול ברור את ההצהרה "אני ממש אוהבת את אבא שלי ואני לא ממש אוהבת את אמא שלי". אך מייד כשאמרתי את זה בקול, הרגשתי שזה בוקע מתוך רגש של כאב ואכזבה ממנה כאדם ובעיקר כהורה. ברור שמעבר להיותה אדם בעל אישיות מושכת או דוחה בעיניי היא כהורה שלי, מפעיל בי משהו מורכב יותר.
מהורינו אנו משתוקקים לקבל רק את האהבה ללא הצד השני שלה שהוא הכאב או הסבל . את חוסר המענה המלא של הורים לצרכיהם ולחייהם של ילדים, הם בטעות מפרשים כ'אי אהבה'. הדבר הזה מזכיר לי את הסיפור הקצרצר והמקסים שכתב אלכס אפשטיין שנקרא 'סיפור של קיץ' –
— אתה יכול לחתוך לי את האבטיח?
— זה לא אבטיח.
— אז מה זה?
— זה ספר.
— חבל, רציתי אבטיח. על מה הספר?
— כמו כל הספרים. על מוות ועל אהבה.
— אתה יכול לחתוך לי רק את החצי של האהבה?
אנחנו רוצים רק את החצי של האהבה . רוצים שרק האהבה והחיות יפעלו ביחסים, ואין מנוס גם את החצי של החסר, הכליה והחידלון, בקשר עם הורינו . ילדים משוועים לאהבה שאינה תלויה בדבר מהוריהם ולימים מתקשים בעצמם לתת להוריהם אהבה שאינה תלויה בדבר. מתקשים לשמוט את החשבון הישן ואת הדין הנוקב.
רובנו מתנהלים ביחסים עם הורינו המבוגרים, כיחסים שבשלב כלשהו נעצרו ונחתם אופיים להיות יחסים מסוימים ולא יותר מכך. משלב זה איננו מאמינים ביכולת שלנו לשנות ולעצב את היחסים איתם מחדש? נדונים לתת לשורת אי ההבנות מהילדות, לאכול בכל פה באהבה האמיתית וכתוצאה ליצור מחסומים רגשיים בדמות כעסים, אכזבות, ניכור מרחק או נתק. אהבה מורכבת משני החצאים, רק שחצי אחד מסתיר את החצי השני.